פסק דין
1.בפני בקשת רשות להתגונן בפני תביעה כספית על סך 86,507 ₪, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר על ידי המשיב, בנק הפועלים בע"מ (סניף כפר שמריהו), נגד המבקשת, הגב' מרינה מוטורני, ביחד עם 2 נתבעים אחרים: ד.מ.ד. מרכזי בריאות בע"מ (להלן – "החברה") ובעלי העניין בה, מר דן ורנר (להלן – "ורנר") והמבקשת, כששני האחרונים נתבעים מכוח כתבי ערבות מתמדת בלתי מוגבלים בסכום שחתמו להבטחת חובות החברה למשיב. פסק-דין ניתן בהעדר הגנה נגד החברה, ואילו המבקשת הגישה את הבקשה שבפני. דיון התקיים, והמבקשת נחקרה.
2.בבקשתה טוענת המבקשת, כי בזמנים הרלבנטיים היתה עולה חדשה, לאחר שעלתה מאוקראינה בשנת 2004, ובשנת 2008, בה מתחיל סיפורה, עדיין היתה רחוקה מלשלוט בשפה העברית. באותה עת, היתה היא בעלים יחיד של החברה. היא פתחה את החשבון נשוא התביעה, על פי כתב ערבות אישית שלה, במסגרת אשראי צנועה של עד 20,000 ₪, בה עמדה החברה. על פי כתב הערבות עליו חתמה (15.7.2008) היתה יתרת החוב באותה עת מאופסת, ומטעם זה הסכימה לחתום על כתב ערבות. בחודשים שלאחר מכן פגשה את ורנר, שהיה איש עסקים ידוע, והתפתחו קשרי ידידות, שבסופן הציע לה ורנר להפוך לשותף ומשקיע בחברה. ביום 23.12.2008 נחתם הסכם הקצאת מניות וניהול חברה. התחייבותו היתה להזרים לחברה 480,000 ₪, מתוכם 400,000 ₪ כהלוואת בעלים.
בפועל, האופן בו עשה זאת היה בדרך של הזרמת סך 150,000 ₪ ממקורותיו, והגדלת האשראי שניתן מהמשיב, על סמך היכרות המשיב עם ורנר, ועל סמך שיקים אישיים של ורנר, באופן שהמסגרת השוטפת גדלה ל-100,000 ₪, ועוד הועמדה הלוואה בסך 150,000 ₪. ורנר אף חתם ביום 13.1.2009 על כתב ערבות אישית לצורך כל האמור, ובאותה עת היתה יתרת החובה בחשבון החברה בסך 62,588 ₪.
המבקשת, שלא הבינה עד תום את המהלכים בהם נקט ורנר בבנק, לא הבינה כי מכוח ערבותה המקורית, שנחתמה בנסיבות אחרות, היא עתה ערבה לחובות החברה לבנק, בהיקפים גדולים פי כמה מיכולותיה. עוד הוסיפה, כי מעולם לא ידעה לאן הלכו כספי ההלוואה, או מה היה, אם בכלל, סכום השיקים האישיים שהפקיד ורנר בבנק כבטוחה, ומה עלה בגורלם.
3.כאמור, המבקשת נחקרה על תצהירה, וסיפרה כי הגיעה ממוסקבה בגין 34, כשהיא בעלת תואר בניהול עסקים, הקימה את החברה כעסק עצמאי כדי שתוכל לכלכל את עצמה ואת בנה הקטן, בהיותה חד-הורית, והחברה עסקה בשיווק מיטות עיסוי תרמיות אותן יבאה מקוריאה. לאחר ניסיון לא מוצלח עם שותף בתחילת הדרך, המשיכה לבדה עד הצטרפותו של ורנר. היא הסבירה, כי היום בו חתמה היא על כתב הערבות היה יום פתיחת החשבון. באשר לורנר סיפרה, כי סמכה עליו, והרשתה לו לדבר עם המשיב, וכי את עיקר המגעים עם המשיב עשה הוא. היא הגיעה רק בשלב הסופי, כדי לחתום על מסמכים, ורק אז בררה מה סיכם ורנר עם המשיב, וכששמעה, הביעה מחאתה על כך שבמקום להפקיד מזומן תמורת המניות שהוקצו לו, ורנר לוקח הלוואה ויוצר חובות, אלא שפקידת המשיב בשם נאוה אמרה שורנר הוא "איש גדול הוא איש עסקים ויודע מה הוא עושה". את ההלוואה נטל ורנר שלא בנוכחותה. המבקשת הודתה כי לא היתה נחרצת מספיק בהתנגדותה, לאור האמון שנתנה בורנר ומאחר שהמסמכים כבר נחתמו. אלא, שבחודש מרץ של אותה שנה נקלע ורנר לקשיים, והמשיב פנה אליה בדרישות להחזרת החוב. היא נותרה כשסחורה המיובאת תקועה במכס, ויוצרת חובות של 4000 ₪ בחודש עבור האחסון שם.
4.על סמך סיפורה האמור עותרת המבקשת לקבלת רשות להתגונן, בטענה כי המשיב הפר את חובות הנאמנות וחובות הגילוי כלפיה, והטעה אותה, תוך שהוא מודע לקשיי השפה שלה, ולחולשת מעמדה מול ורנר. המשיב, מנגד, טוען שהמבקשת אישרה, גם לפי עדותה, את כל הפעולות שנעשו, ואין לה להלין אלא על עצמה. יוער, כי משתמע מסיכום טענות המשיב, כי יכול והוא חולק על חלק מהעובדות הנטענות, בכל הנוגע לנטילת הלוואה על ידי ורנר וכיו"ב. לא למותר להזכיר בהקשר זה, כי סך התביעה נמוך אף ממסגרת האשראי שלדברי המבקשת הועמדה לחברה, ולא נתבעת כלל יתרת חוב בגין הלוואה.
5.בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):
"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...
"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.
"תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..."
6.המבקשת אישרה בעדותה, כי לאחר מעשה נתנה הסכמתה למהלכים שיזם ורנר. אמנם, סיפורה אודות שיחתה עם הפקידה נאוה מלמד, כי במידה מסוימת שיחק גם המשיב תפקיד בחיזוק אמונה בורנר, אולם המרחק רב בין תפקיד זה לבין המיוחס למשיב בגוף הבקשה, ואולי דווקא היא הנותנת, שיש לראות במבקשת כמי שפעלה ביודעין ונטלה על עצמה סיכון מחושב. יודגש, המבקשת עצמה העידה, כי חששותיה התעוררו נוכח הבנתה (גם אם הבנתה החלקית) את מהלכיו של ורנר. באותו שלב, גם מי שאינו קורא עברית שוטפת, ואינו מבין על בוריים את נבכי העיסקה שנחתמה עם ורנר, אמור היה לשקול אם להתייעץ אודות אופן ביצוע העסקה. המבקשת אישרה כי באותו שלב יוצגה על ידי עורך-דין שטיפל בעסקה. במצב זה, הישענות על דברי הרגעה של פקידת המשיב (אשר אף המבקשת אינה מייחסת לה זדון, כי אם לכל היותר הישבות בקסמיו של ורנר ובשמו ההולך לפניו) אינה יכולה, ולו בדוחק, להיחשב תוצאה של הטעיה, אי-גילוי, הפרת חובת נאמנות, וכל כיוצא באלה.
7.אף אם תוכח גרסתה של המבקשת במלואה, לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות המשיב, ומשכך, אין בפי המבקשת הגנה בפני התביעה, ואת טענותיה עליה להפנות לורנר, ככל שאכן פעל זה שלא על פי ההסכמות שביניהם.
8.הבקשה נדחית בזה, אפוא, והמבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 1,800 ₪.
9.ניתן בזה פסק-דין נגד המבקשת על פי העתירות שבכתב התביעה. ב"כ המשיב רשאי להגיש פסיקתה לחתימתי.
10.החלטה זו תשמש גם כהתראה בת 30 יום לפני מחיקת התביעה נגד ורנר מחמת חוסר מעש – בלא צורך בהחלטה נוספת.
ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ד, 23 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.